וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וגו': (מח, ט)

ראיתי להביא מדברי קדוש ה' מכובד רבינו חיים ן' עטאר זיע"א מש"כ בספר אור החיים בזה, וזל"ה:

בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, דרך הצדיקים כשזוכרים הטוב אשר הגיעם, חולקים כבוד לה', כי הוא הנותן, כאומרו (לעיל לג, ה), הילדים אשר חנן אלהים וגו'. ואומרו "בזה" כפי הפשט כי אפילו בימי גלותו בארץ נכריה חננו ה'. גם רמז למאמרם ז"ל (סוטה לו, ב ופרדר"א פל"ח), כי עתיד היה יוסף להוליד י"ב שבטים, וע"י מעשה אשת פוטיפר נרזבו מבין צפורני ידיו י' טיפות ולא נשארו אלא ב', והוא שרמז באומרו בזה "זה" בגימטריא "יב" במקום "יב" נתן לו אלהים ב', ודקדק לומר אלהים, שיורה על המשפט. עכ"ל.

ויש בזה חידוש, בהנהגה שהזכיר קודם, שדרך הצדיקים שחולקים כבוד להי"ת. ואפילו בכה"ג שיוסף הצדיק הפסיד עשרה שבטים ונשארו רק שני שבטים במקום י"ב, אפילו הכי היה מודה לה' וחולק לו כבוד על שני השבטים שנתן לו אלהים. ואילו את צערו על ההפסד הגדול שהפסיד עשרה, היה טומן ברמ'ז ומעלימו, וכמאמר בעל חובות הלבבות (שער הפרישות פ"ד), על החסיד אשר צהלתו על פניו, ואבלו בלבו. טמון בעומק ובהעלם.

וכן ראיתי מהזקנים, שתמיד היה כל דיבורם בשבח והודיה להי"ת, ועל כל טובה, גדולה או קטנה, פיהם מלא הודאות ותהלות לאל עליון גואלם ברוך הוא לעד, ועל כל דבר שירצו לעשות, היו מקדימים לתלות הדבר ברצון העליון ובעזרתו, ואומרים אם יגזור ה' בחיים, ואם ירצה הקב"ה, ולשונם לשון מרפא וברכה, ובקשת רחמים ורפואה וארוכה, והיה אצלם הדבר למטבע קבוע, אשר לא יסורו ממנו לעולמים. וזכורני שאבא מארי ז"ל מעולם לא אמר שאינו רוצה לחם או מאכל אחר, אלא אם צריך לומר כעין זה, היה אומר הלחם לא רוצה אותי, וכהנה רבות. וכל זה מרוב הוקרה והערכה לכל מה שהי"ת נותן, ואפילו הדבר הקל ביותר. ישמע החפץ ללמוד ויוסיף לקח וברכה.