וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (לז, א)

איתא במדרש רבה (ב"ר פד, ג), א"ר אחא, בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה, מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז, נזדוג לו שטנו של יוסף. וישב יעקב, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז (איוב ג, כו). לא שלותי, מעשיו. ולא שקטתי, מלבן. ולא נחתי, מדינה. ויבא רוגז, בא עלי רוגזו של יוסף. ע"כ. וברש"י ז"ל מובא הענין בסגנון אחר ע"ש. ועיין עוד בפירושו של הקדוש רבינו משה אלשיך ז"ל.

ובפשוטו נראה שעצם הביקוש והחיפוש אחר השלוה, והדאגה להבטיח את עניני העולם הזה, גורמים שניתן מקום לשטן לקטרג, כי הצדיק שאוחז בצדקות ה' ובוטח על שמו יתברך בכל עת ובכל מצב, הרי אצלו כמו חטא נחשב לפום מדרגתו, וכמו שמתרפה לרגע מבטחונו, וכעין ההשתדלות דיוסף הצדיק שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד), "וזכרתני והזכרתני" והוסיפו לו שנתים ימים בבית הסוהר כידוע (ראה ב"ר פט, ב-ג). כי היה לו ליוסף לידע כי בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט), ואליו ישא עיניו ורעיוניו אולי יחוס אולי ירחם. ואינו צריך לשוטט בדעתו אחר מקום מבטחים ומי מנוחות מפני קורות הזמן העלולים להפריע את מנוחתו ולהדריך את שלותו. רק ישליך על ה' יהבו, ויהא לבו שקט ובוטח.

ועוד זאת שיש בזה גם מהרפיון בהתחזקות בעבודת הי"ת, כי כחות האדם מוגבלים, וכשהוא מכוין את כחותיו להשגת דבר מה, לא יוכל לתת תשומת לב ראויה לענינים אחרים, דאיידי דטריד באותו ענין, אינו פנוי לדבר אחר כפי הראוי. ויותר מזה, כשראשו עסוק בענינים הגשמיים להכינם ולתקנם, בודאי שזה ממעט מהישגיו הרוחניים, וככל שירבה בזה ימעט בזה. וככל שיפנה לבו מעניני העוה"ז, כן יתפנה לדרוש בעניני הנפש והרוח, ולהגדיל מאמציו בהשגת דעת ה' ודרך אורחותיו.

ורמזתי על זה מה שאומרים בתפלת העמידה "משיב הרוח ומוריד הגשם", דמי שרוצה לנשב ברוח, כלומר, לחזק את רוחניותו ולרוממה, צריך תחלה להוריד מהגשמיות, ולהיות נכון לויתורים והקרבות, שזהו, "ומוריד הגשם". כי הא בהא תליא. וכבר כתבו התוספות כתובות (קד, א ד"ה לא נהניתי), דאמרינן במדרש, עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.

וזהו שאמרו במדרש הנז', בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה, בא השטן ומקטרג. כי אם האדם נקלע לצרה ח"ו, ומשתדל לפרוק עצמו ממנה, בודאי שהוא דרך נכון וישר. אבל היושב בשלוה ומבקש לישב עוד בשלוה, להאריך מנוחתו ולהגן עליה מפני כל צרה שלא תבא, זו השתדלות יתירה, וכל יתר כנטול דמי, דממעט מבטחונו בהקב"ה. וגם יש בו מרפיון העבודה המוטלת עליו ממלכו של עולם ב"ה. ובא קטרוג חלילה וחס, אלא יתחזק ויקוה לה' ויקוה עוד ולא ירפה.

* * *

עוד נראה בעזר האל וישועתו לפרש בדרך הרמ'ז דהכי קאמר, בקש יעקב לישב בשלוה. בשלוה, בשֶל - ו"ה, כלומר, שרצה לישב באותיות ו' - ה' משם ההוי"ה ב"ה. דהאותיות הראשונות של שם הוי"ה ב"ה (הם י' - ה'), והם דרגה גבוהה (או"א עילאין), והאותיות האחרונות דשם הוי"ה (ו' - ה'), הם דרגא פחות (זו"ן). ורבינו האר"י ז"ל כתב (ראה בלקוטי תורה לתרי עשר-זכריה), דלעתיד לבא גם הזו"ן יתעלו למדרגה הגבוהה וגם הם יהיו בבחינת י' - ה', כדכתיב (זכריה יד, ט), ביום ההוא "יהיה" ה' אחד ושמו אחד, דאז שמו יתברך יהיה (ב' פעמים י'-ה').

והנה יעקב אבינו ע"ה היה בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב). דאע"ג דמוצב ארצה כשאר הברואים, מ"מ יניקתו מגובהי מרומים. ואפשר דכשחשב על הצרות התוכפות והרודפות, עוד זה מדבר וזה בא רח"ל, אמר לעצמו דאפשר שגבהות מקור יניקתו, הוא דינא דגרמי לכל הני תלאות, והיינו מבחינת י-ה, ואפשר דזה רמוז בפסוק, כי יעקב בחר לו י-ה (תהלים קלה, ד). וע"כ ביקש יעקב לישב בשל - ו"ה שהיא דרגה פחותה מהראשונה, ומשם הוא קיום העולמות, ואולי על ידי זה דינחות דרגא ימצא השקט ובטחה על מי מנוחות.

וכדי לבאר הענין נקדים את דברי חז"ל (יבמות קכא, ב ב"ק נ, א ובירושלמי ביצה ג, ח), על הפסוק (תהלים נ, ג), וסביביו נשערה מאד. ואמרו, מכאן שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. וצריך להבין דאטו משום שחסידים הם, צריך לדקדק עמם עד כדי כך.

ופירשתי את זה בס"ד עפ"י דברי מהר"ח ן' עטאר זלה"ה וזיע"א, שכתב בספרו הקדוש אור החיים (בראשית א, א אות ג' ד"ה גם), בזה"ל: גם אנחנו נפרש שני מקראות הללו על זה הדרך, בראשית ברא אלהים את השמים, שם זה של אלהים, פי' מדה זו של הדין בלא שיתוף שם של רחמים, זהו דוקא למה שנוגע להשמים, ואינו חוזר לאומרו ואת הארץ. כי הארץ בראה בשיתוף שם של רחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אמרו (בראשית ב, ד), ביום עשות ה' אלהים ארץ, כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים וכו'. והמשיך וכתב, ולא יקשה לך מה משפט יערוך ה' לבני אלים יושבי שמים, הלא תמצא שאמרו (חגיגה טו, א), במעשה מט"ט, שדנוהו לפני אלישע ומחיוהו שתין פולסין דנורא, וגם אליהו וכו' (ב"מ פה, ב), וכמה משפטים לשרי מעלה (עי' יומא עז, א). והגם שאין להם יצר, עם כל זה ימצא בהם הטעות. כי לפעמים לא יכונו לאמת וישגו, וצא ולמד מהמעשה המלאך מט"ט ואליהו כי שגגו, וכן יקר מקרה, ויענישם ה' אפילו על השוגג, מה שאין שופט במשפט זה ליושבי ארץ. ובזה יתאמת מה שפירשנו, ונכון. עכל"ה.

העולה מדברות קדשו ע"ה, דבשמים דנים בדין לבני אלים שוכני השמים, ושיתוף הרחמים הוא לשוכני ארץ דייקא, וכדסמיך ארץ לה' אלהים, דכתיב (בראשית ב, ד), ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

ובזה אמרתי לרמוז בעזר האל וישועתו, בפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט, פט), דעל העולם הזה הגשמי שאינו יכול להתקיים בדין, אמר לעולם ה' בשם הוי"ה, שהוא מדת רחמים. אבל "דברך" שהוא דבור והוא לשון קשה (כדמצינן במכות יא, א דכל דיבור לשון קשה הוא), והוא ממדת הדין, אותו הדבור "נצב בשמים", כלומר, נשאר נצב בשמים, כי את יושבי השמים דנים במדת הדין. וכנ"ל.

ובזה יובן ענין חסידיו שמדקדק עמהם כחוט השערה, דהם בעלי דרגה רוחנית גבוהה ויניקתם והשפעתם משמי מרומים. וכפי המקום שממנו הם יונקים כך היא מדת הדקדוק עמם, ואין זה עונש ח"ו, אלא כך היא המדה דמי שגדול יותר צריך להזהר יותר וזו המציאות שלהם, דההנהגה האישית חייבת להיות בהתאם למקור השפע שממנו הוא ניזון. וכשם שאי אפשר לתת מנוע של מכונית משא גדולה בלב מכונית קטנה, כן א"א לקבל שפע גדול כ"כ בתוך הנהגה קטנה כ"כ.

ובאמת יש שפחדו מזה וכמו שמצינו שענתה האשה השונמית לאלישע בעת ששאל אותה מה לעשות לך, היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא. והיא ענתה ואמרה "בתוך עמי אני יושבת" (מ"ב ד, יג). והנה מצינו בזוהר הקדוש בכמה מקומות (בראשית סט, ב ושם קס, ב שמות לג, ב ועי' שם מד, ב ובזו"ח רות כט, א), שאלישע רצה לדבר על האשה השונמית טובות לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ישתבח שמו, להיטיב לה. ואמנם האשה השונמית יראה מזה יראה גדולה, וענתה לו בתוך עמי אני יושבת, כי נתיראה שאם יעלו עניניה לגבהים כאלה, תדרש להנהגה גבוהה ומדוקדקת, וינהגו בה במדת הדין, ורצתה שימשיכו לנהוג עמה בהנהגה פשוטה השוה לכל נפש, שיש עמה מדת הרחמים, וזהו, "בתוך עמי אני יושבת". כלומר, יניח לי כבודו להשאר בפשיטותי. כי ככל שיגביה אדם במעלותיו כן חייב להרבות בזהירות ובשמירה (וראה מה שנתבאר לעיל פרשת בראשית מאמר ב).

וכשיעקב אבינו ע"ה ראה והביט איך הוא רדוף מבטן ומלידה ע"י עשו ולבן, ושנזדמן לו ענינה של דינה וכו', בקש לנחות דרגא מן הבחינה הגבוהה שהיא י' - ה' ולישב בשלוה בשל - ו"ה. אולי בזה ימצא מנוח ומזור מתלאותיו ומנסיונותיו הרבים.

ואז בא השטן ואמר, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, שבדרגה גבוהה בונים בשמים עליותיהם, והם דואגים לפכים קטנים מעניני העוה"ז. ואולי לזה התכונו רבותינו במאמרם בסוף מסכת ברכות (סד, א וכן במו"ק כט, א), צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר (תהלים פד, ח), ילכו מחיל אל חיל יראה אלהים בציון. ובאבות (ד, טו), רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים, ואף לא מיסורי הצדיקים. דלרשעים משלם להם באותה שלוה מדומה כדי להאבידם מן הטוב הצפון לחיי העוה"ב, כמו שנאמר (דברים ז, י), ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. אבל הצדיקים אין להם חלק בשלוה זו. רק מהלכים ועולים מחיל אל חיל.