וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (לז, א)

כתב רש"י ז"ל (שם), ועוד נדרש בו, וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז. ע"כ. ומקורו טהור בדברי רבותינו בבראשית רבה (פד, ג וכ"ה בילקו"ש בראשית רמז קמ). ע"ש.

והדבר צריך הבנה וכי למה לא יזכו הצדיקים בשלוה גם בעוה"ז, ויוכלו ללמוד ולעבוד את ה' ביתר עוז וביתר שאת, וכי משום שיש להם עוה"ב אסור להם להיות שלוים בעוה"ז.

ואמנם נראה שהטענה בזה היא על "הבקשה" שביקש יעקב. צדיקים "מבקשים", דהיינו שעבודת ה' ותורתו לא מספקת אותם כביכול, ומבקשים להם עוד דברים כדי לישב בשלוה, אחד חושב שצריך יותר כסף, ואחד חושב שצריך בית יותר מרווח וכו', כל אחד ואחד כפי השגתו, וע"ז קאמר, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, כלומר, שע"י שהצדיקים מבקשים להם ענינים שונים בשביל לישב בשלוה, בזה הם מראים כאילו לא די להם במה שמתוקן להם לעוה"ב, ושאין זה מספק אותם. ולכן הם מבקשים עוד דברים אחרים כדי למלאת בהם את החסר. וע"ז מתרעם הקב"ה עליהם.

והגם שלכל אדם באשר הוא אדם, הרי סוף סוף הוא נברא ונוצר מעפר האדמה, ורבו חסרונותיו וצריך הוא לדברים רבים מהעוה"ז, אחד המרבה ואחד הממעיט, ואינו יכול לוותר לגמרי על עניני העוה"ז. אבל כאן הקפידא היתה על "ביקוש" דברים שאינם חיוניים ממש, והתביעה היא לפי ערכו ומעלתו של כל אחד ואחד, שככל שתגבה מדריגתו, כך נתבע ממנו להיות יותר קשור עם הקב"ה ותורתו, ובה ימצא סיפוק ומרגוע לנפשו די והותר. ואם עם כל זאת הריהו מבקש דברים אחרים שיביאו לו את השלוה. סופו שיתבעוהו על זה, שמבקש למצוא שלוה לעצמו בעולם הזה שאינו אלא חיי שעה ודירת עראי, כי אין לצדיק לעסוק כי אם בדברים הנצחיים. כי בקשת השלוה והמנוחה בעניני העוה"ז, נותנת לאדם הרגשה שכאן הוא מקום קביעותו, והוא עלול להיות פוחת והולך בערך העבודה והיראה ח"ו, וע"ז באה הטענה לא דיין לצדיקים וכו'.

וכבר אמרו חז"ל (ברכות לה, ב), ראשונים שעשו מלאכתן עראי ותורתן קבע זה וזה נתקיימו בידן, אחרונים שעשו תורתן עראי ומלאכתן קבע, זה וזה לא נתקיימו בידן. דאין זה תלוי רק בכמות לימוד התורה או כמות המלאכה, ולא לפי רוב הזמן המושקע בכל אחת מהן, כי אם במה שהאדם שם לעצמו לעיקר. והנה הראשונים שידעו והעריכו יותר את עניני התורה ועבודת ה', ונתברר ונתאמת אצלם חיובם בזה העולם, ממילא, עשו תורתן קבע, ואע"פ שאפשר שעבדו הרבה לפי צורך המחיה והכלכלה, מ"מ הקביעות שלהם והשלוה שלהם היתה בתורה, וגם כשעסקו במלאכה היה ניכר עליהם שעושים את זה דרך עראי, ומצפים מתי יגמרו את מלאכתם כדי לחזור ללמוד תורה, שהיא הקבע שלהם, ועל כן זה וזה נתקיימו בידם, דגם המלאכה שלהם לא חלפה מהם כשאר עניני העוה"ז שהם חולפים עם חלוף הזמן, אלא מלאכה כזו שכל כולה באה לספק את צרכי האדם, בכדי שיוכל להתמסר לתורה, וגם בעת שעוסקים בה לא הופכים אותה לקבע, ולא משקיע בה את ראשו וכל רעיונותיו, (כמו קביעת סעודה), אלא מתעסק בה כמו אנוס עפ"י ההכרח, ומצפה לגמור את חוקו שהוא חייב בו, ולחזור לחיי הקבע היינו לימוד תורה. והנה מלאכה כזו בכלל עבודת ה' היא, ואינה חולפת, אלא מתקיימת בידו.

והאחרונים עשו מלאכתן קבע, היינו שכשהאדם יוצא למלאכתו או למסחר שלו, כל כולו שקוע בה למעלה ראש ולא נותר ממנו מאומה, והנותר באש תשרופו, כי האש של הדברים הבטלים מקיפה את כל חייו ושורפת לו כל זמן פנוי, ובמלאכתו הוא הוגה כל הזמן גם בעת האכילה והשינה, והיא שיחתו כל הימים. ממילא לימוד התורה הקדושה נהיה לעראי, כי גם כשכבר מוצאים איזה זמן לשבת ללמוד, הרי הוא עוסק בתורה כלאחר יד, בדרך של עראי כמו משאוי שהאדם מחכה מתי יוכל להסירו מעליו. ועל כן לא זה ולא זה מתקיימים בידו. כי המלאכה אינה אלא לשם עצמה, וגם תורתו אינה עשויה כדבעי, ולכן אינם מתקיימים בידו.

וזהו "מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז", שאצל הגדולים עצם "בקשת השלוה" בדברים אחרים, אם אינו כדי צורך חיותם ממש, הרי שנחשב להם כחסרון, באמור להם לא דיין לצדיקים וכו', אבל מצד האמת ודאי ראויים הם לשלוה ואושר וכל הטוב, ככתוב (משלי ג, טז), אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד.

[א"ה – אמרתי לכתוב בכאן את אשר שמעתי תחת הש'יחים ממורי ורבי הרב חק"ל כמוהר"ר ששון עבדול עזיז מזרחי זללה"ה מח"ס באתי לגני, שאמר לי כי היה חסיד וקדוש עליון ואת שמו לא הגיד משום כבודו, שכשהיה נכנס לביהמ"ד היה מחפש לו כר כדי לישב בנוח, ואחר שנתבקש בישיבה של מעלה, נתבע על זה בב"ד של מעלה למה היה הולך לבקש לו כר, ונתגלה בחלום לאחד מחבריו וסיפר לו הענין, ומזה הענין תראה עד כמה הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. יבח"ר].