וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם, וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר, וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ, וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ, וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ, וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ, וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן, עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ, וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: (כט, א-יב)

הנה בענין יעקב והבאר יש אריכות בדברי רבותינו המפרשים, כל אחד לדרכו פנה, והרב כלי יקר (שם כט, ב), כתב, שחז"ל (ב"ר ע, ח-ט), פירשו את ענין הבאר בכמה אופנים, י"א זה בית המקדש, וי"א זה סיני, כי רבותינו רצו לפרש ענין הבאר והרועים שנזדמנו לו, מה באו לרמוז, יעו"ש בדבריו.

ואכן צריך להבין מה מלמדנו סיפור זה, ויש עוד קושיות ותמיהות, ונציין אחדים מהם.

תחלה וראש, מהו ענין "באר בשדה", מה איכפת לן היכן הבאר נמצא, ומה נבין יותר אם נדע שהבאר הזאת היתה בשדה. דאם בא לרמוז על המקום, הרי עדיין לא ידענו שדה זה היכן היה. ועוד, והנה שם שלשה עדרי צאן, מה מלמדנו המספר של העדרים. ויותר קשה אומרו והאבן גדולה וכו', וכי לא די לכתוב ואבן גדולה, ולמה הוסיף בה אות ה"א הידיעה [ועיין באור החיים הקדוש מש"כ על קושיא זו]. ויותר קשה מה שנאמר אח"כ, "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה", וכי לא ידענו שפי הבאר היא מקום האבן, ודי היה אם היה נכתב והשיבו את האבן למקומה, או והשיבו את האבן ע"פ הבאר, ומהי תוספת הלשון "למקומה". וכן מה ששאל יעקב אבינו את הרועים, הידעתם את לבן בן נחור ולא אמר בן בתואל [ועי' בכלי יקר מש"כ על קושיא זו]. וכן מה שיעקב אבינו הוכיח את הרועים באומרו הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו, ומה ענינו בזה.

ועד אחרון הגדיל מאי דכתיב "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר". והנה רש"י ז"ל כתב, ויגש יעקב ויגל - כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית, להודיעך שכחו גדול. עכ"ל. ומקורו בדברי רבותינו (ב"ר ע, יב). וצריך להבין מה באה התורה לומר בזאת. האם בזאת יתהלל המתהלל (ראה ירמיה ט, כב-כג), ובפרט יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות, האם על זאת תהלתו שיודע להרים אבנים כבדות. וגם מש"כ בזה רבינו האור החיים הקדוש ע"ה (בראשית כט, ב), שבא הכתוב להודיע את העזר האלהי שבכח יעקב כיעו"ש, מ"מ עדיין לא יגהה מזור לשאלתנו מדוע היה צריך להודיע את הדבר הזה דוקא במעמד הזה.

והנראה בס"ד, שבא לרמז על המצב הרוחני של עם ישראל בדורות האחרונים, ואת קורות הדורות הללו הראה הי"ת במחזה זה ליעקב אבינו ע"ה. והנה ידוע ומפורסם שעיקר הבריאה אינה בשביל חיי העוה"ז, כי אין העוה"ז מטרה בפני עצמו, כי אם פרוזדור לעוה"ב (כמבואר באבות ד, טז), והוא בבחינת הקדמה לעוה"ב. וכל הנבראים נבחנים כאן בתחילה, ומכאן מקדמים מעשיהם לעולם הבא בטרם יבואו שמה, בבחינת והלך לפניך צדקך (ישעיה נח, ח), וזהו וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. או ניתן לומר, שנשא רגליו והתקדם הלאה בכמה דורות, עד לבני קדם, לדור זה הקורא לעצמו דור מתקדם ופקח, והוא, "בני קדם".

"וירא והנה באר בשדה", היא התורה הקדושה באר מים חיים, אשר היא בשדה, מונחת במקום שכל אדם יכול להגיע אליה ולהשיגה, וכמו שאמרו רבותינו (אדר"נ פרק מ"א ובדברי הרמב"ם פ"ג מהל' ת"ת הלכה א), שכתר תורה שהוא החשוב מכל הכתרים מונח בקרן זוית וכל הרוצה יבא ויטלנו לעצמו. כי התורה הקדושה לא בשמים היא ולא מעבר לים (דברים ל, יב), ואינה ירושה, אלא היא במקום כזה שכולם שוים בו, ואין לאחד זכות בה יותר מחבירו, רק תלוי בבחירתו של כל אחד ואחד.

"והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה", רומז לעם ישראל שהוא עם תליתאי (ראה שבת פח, א), כהנים, לויים, וישראלים, וכולם רובצים על התורה, ומצווים לשקוד על דלתותיה ולשמור כל מצוותיה וחוקותיה, והיא עץ החיים לכל נברא, כי מוצאי מצא חיים (משלי ח, לה).

"כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים" בא לרמוז גם על מנהיגי הדור ומוריו, המה הרועים את עדרי הצאן, כל מנהיג וצאן מרעיתו, שעליו להנחותם בדרך הנכונה ולישר את ליבותם, ולהחיות נפשם במים חיים, הם מי התורה, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים.

* * *

ויש לומר עוד, ד"שלשה עדרי צאן", רומז גם כן על מצבם הרוחני של ישראל, שכידוע נחלקים לשלשה, צדיקים, בינוניים, ורשעים. ולכאורה אין שום מניעה מכל אלו לבא וללמוד תורה, ולהתקרב אל הי"ת מקור החיים, והדבר דומה אל הבאר הנמצאת בשדה והרוצה לשתות ולהחיות נפשו, יבא וישתה.

אלא דא עקא "והאבן גדולה ע"פ הבאר", רומז ליצר הרע, וכמ"ש הנביא והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו, כו). ואף שבכל מצוה יש יצה"ר המבקש למנוע מן האדם לעשותה, מ"מ היצה"ר של לימוד תורה קשה מכולם, כי כשם שמצוה זו היא כנגד כולם (כמבואר במתניתין ריש פאה א, א), ואין למעלה ממנה, כמו כן היצר הרע העומד עלינו למונענו ממנה קשה וגדול, וזה שנאמר "והאבן גדולה" האבן בה"א הידיעה, שהיא היצר הרע הידוע, רובץ ע"פ הבאר, כדי למנוע ולהרחיק, את כל מי שמתקרב אל הבאר להטהר ולהחיות את נפשו. כי יודע היצה"ר שאם ישתו מהמים החיים, הוא כבר לא יוכל להם, שהרי כך אמרו חז"ל (קדושין ל, ב בבא בתרא טז, א), "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרים בידו. ועל כן היצר הרע מרכז את כל כחו ועוצמתו, ובלבד שיוכל למנוע מן האדם שלא ישתה מים מן הבאר הזאת שהיא באר מים חיים, ואז ישאר תחת ידו.

וכמו שעינינו רואות בעוה"ר, כמה מתרחקים מהתורה ולימודה, עד שאפילו אנשים יראי שמים, רק מעטים מהם קובעים את עצמם ללימוד התורה, והיצר מטריד ומעסיק את האדם בעניני פרנסה ושאר ענינים, ולא מניח לו פנאי אפילו לזמן קל כדי שלא יחשוב ויתבונן במצבו.

"ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן", יעקב אבינו ע"ה ראה בחזונו את הקורות אותנו בדור זה, שבכל השנה עוסק האדם בהבליו וחלומותיו, ורק באיזה ימים מיוחדים כמו יוה"כ, או באיזה יום התעוררות מיוחד, אז נאספים כל העדרים, הן הם השלש כתות, צדיקים, בינוניים וכו', ואז במאמצים משותפים גוללים כולם יחד את האבן מעט מעט, ומשקים את הצאן, ומתעוררים בתשובה.

ואמנם אם כל אחד ואחד ילבה את הניצוץ דקדושה שנתנוצץ בקרבו, כי אז הניצוץ הזה יהיה לאש שלהבת העולה על מוקד הקדושה והטהרה. ויהיה לו הדבר למקור חיזוק ועידוד לכל ימי השנה. ואולם יחידים הם הזוכים להיות יציבים במדריגה החדשה שהגיעו אליה זה עתה, בעת אַחֲזַתם התנוצצות דקדושה, אבל רבים נופלים מיד וחוזרים להרגלם כבתחילה, ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומראיהם רע כבתחילה, ועל זה אמר הכתוב "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה". שהגם שזכו וגללו את האבן ושתו מעט מהמים הללו, מכל מקום ע"י מעשיהם, שוב הם משיבים את האבן על פי הבאר למקומה, ומתרחקים ממקור החיים ושבים למקומם הראשון כבתחילה, בלא שום שינוי בדרכם כלל, וזה שכתוב "למקומה".

ואת האנשים האלה שואל יעקב ע"ה "אחי מאין אתם"?, זכרו מאין באתם! וזכרו מהי סיבת ביאתכם לעולם, ולא תבואו לידי עבירה. אך הם כמשיבים דברים ויאמרו לו, מחרן אנחנו! עסוקים הננו וטרודים בחרון העולם, בטרדות הזמן וקשיי הפרנסה, ואין לנו לא זמן ולא כח לחשוב ולהתבונן, ולהתגבר ולהתרומם מכל עסקי העוה"ז. ויען אבינו יעקב ויאמר להם, הידעתם את לבן בן נחור? והדגיש בשאלתו "בן נחור" ולא בן בתואל כי "נחור" אותיות "חרון", וזה כנגד מה שאמרו לו "מחרן אנחנו" ועסוקים בחרון העולם. והוא משיב ואומר להם, הנה גם מחרון יכולים להוציא דבר טוב ומלובן, אשר לזה רמז באמרו "לבן" בן נחור.

וכדי שלא יאמרו הן כבר הורגלנו וגדלנו בדרכינו הרעה, ואיך נשוב ממנה עתה. לזה אמר להם "הן עוד היום גדול" לא עת האסף המקנה, כל עוד הנשמה בגוף אפשר עוד לתקן, וכמ"ש חז"ל (ראה ירושלמי חגיגה פ"ב הלכה א וקה"ר ז, טז), על הפסוק (תהלים צ, ג), תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. היינו שהקב"ה קורא אל האדם לשוב בתשובה אפילו כשהוא בסוף ימיו מדוכדך ונפשו עומדת לעזבו, גם אז הקב"ה קורא ואומר "שובו בני אדם". ואחר שיעקב אבינו מסביר כל זאת, מהי התשובה.

"ויאמרו לא נוכל, עד אשר יאספו כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן". אומרים אל יעקב אבינו הצדיק שמוכיחם, צודק אתה בדבריך, אך מ"מ אין בנו את הכח והיכולת להלחם ביצה"ר, כי הוא נדמה להם כהר תבור (ראה סוכה נב, א), עד שחושבים שאין בכחו של אדם יחיד לעמוד כנגדו ולהכניעו, עד אשר יאספו כל העדרים יחדיו, וגם אז לא יצליחו לגמרי להסיר את האבן בקלות, רק "יגללו" את האבן וכו'. וגם אחרי זה אמרו והשקו הצאן, ואחר כך, "והשיבו" את האבן על פי הבאר למקומה. כלומר, שגם אחר כל המאמץ המשותף, זוכים לשתות מעט מהמים, ומיד והשיבו את האבן ע"פ הבאר למקומה, ושבים למעשיהם הראשונים בלא שום שינוי כלל ועיקר. ובראות יעקב כן, מיד.

"ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו". ניגש יעקב אבינו שהוא הצדיק שבדור, להראות להם ולכל הדורות הבאים אחריהם, את הגבורה הרוחנית העילאית הטמונה בכל יהודי ויהודי. וכאשר יש לאדם רצון אמיתי, מיד יוכל להוציא את היצר הרע כמוציא פקק מן הצלוחית, ומובטח לו שהקב"ה עוזרו, וכמו שראינו אצל אברהם אבינו, שנקרא אברהם העברי (בראשית יד, יג), שכל העולם היה מעבר אחד והוא היה מהעבר השני (כמבואר בב"ר מב, ח), והצליח ועלתה בידו, ורבים השיב מעוון והכניסם תחת כנפי השכינה, וכמו שנאמר (בראשית יב, ה), ואת הנפש אשר עשו בחרן. והכל תלוי ברצונו של האדם, ומיד כשמחליט לצאת למלחמה הריהו מקבל את הסייעתא דשמיא הדרושה לו, ומתחזק בעוז ותעצומות, עד שרואה את היצה"ר כחוט השערה ויכול לו.

והיא היא הגבורה האמיתית והנצחית, גבורת הנפש והרוח, שנשארים ועומדים לו לאדם לנצח, וככל שיגדל ויזקין, הרי שכח זה הולך וגדל, הולך ומתחזק בקרבו, היפך הכח הגשמי שאינו אלא דבר חולף. ואשר על כן הולך וחסר הוא. והוא שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ד, א), איזהו גבור הכובש את יצרו. כי זו הגבורה האמיתית, וגבור כזה תמיד ישאר גבור. כי גבורה כזאת אינה חולפת עם הגיל ומקרי הזמן.

וזה הוא כחו הגדול של סבא קדישא יעקב אבינו ע"ה, ואותו הראה לבניו לדורות עולם, למען ידעו ויכירו בכחם וגבורתם, ולא יהיו בעיניהם כחגבים בעת המבחן והנסיון שמזמן להם היצה"ר, אלא יכריזו נגדו מלחמה ולה' הישועה. ו"מעשה אבות סימן לבנים".

(דרשה שדרשתי בביהכנ"ס שער הרחמים כפר שלומי, שבת ויצא התשל"ג. נכתב אור ליום ו' פר' ויצא ה' תש"מ)