וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וגו': (כב, א)

המלה נסיון בפשוטה בחינה, שהי"ת בוחן את לב אברהם. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל שמבאר מה הוא אחר הדברים האלה, ובתרגום ירושלמי כתב וה' מנסי ית אברהם בנסיונא עשיראה. אך אפשר לפרש ג"כ נסיון מלשון "נס להתנוסס", שנשאו ורוממו, והעלהו במעלה גדולה, וכמו שפירש"י ז"ל על הפסוק (שמות כ, יז), כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ע"ש.

ולמעשה שניהם נכונים, שהנסיון באמת הוא בחינה שהקב"ה בוחן לבות וכליות של עבדיו, לדעת הישנם אוהבים את ה' באמת ובתמים, וכשעומדים בנסיון, מתנשאים ומתרוממים למדרגה גבוהה.

ובשני המקומות נאמר "האלהים", שהנה בתחילה היה נראה הנסיון הזה כבא להציק לאברהם ולצערו, באמור לו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, והעלהו לעולה וגו' (בראשית כב, ב). ואין לך צער גדול מזה, ונראה שבא הנסיון הזה מצד מדת הדין הרמוזה בשם אלהים.

אך באמת כל זה הוא לטובת האדם ולתועלתו, כדי לרוממו ולזכותו, וזוכה ע"י זה לדברים הרבה, ומשום כך כתב בשינוי, ולא אמר ואלהים ניסה את אברהם, אלא "והאלהים" ניסה וגו'. כי אלהים עולה למנין פ"ו, ובתוספת אות ה'א בראשו יהיה חשבונו צ"א, כמנין הוי'ה אדנו'ת, שהוא התמתקות הדינים כידוע (א"ה – עי' שער הפסוקים פרשת תולדות דאי' שם דהאלהים הוא בינה עילאה, והנה מהבינה דינים מתערין, וכיון שהוא בחינת בינה עילאה אפשר דהוא רחמים. יבח"ר).

והנה אעפ"י שנראה שהנסיון הזה בא ממדת הדין הקשה, כמו שכתב הרב אור החיים הקדוש זיע"א, וז"ל, אמר "והאלהים", בתוספת וא"ו ותוספת ה"א, לומר, כי מלבד הנסיונות שקדמוהו עוד הוסיף לנסותו בגבורת הדין נסיון עצום. עכלה"ק. אך זה רק בשעת הנסיון שחושב שכן יקום וכן יהיה שיצטרך להקריב את בנו, אבל סופו של דבר הוכיח על תחלתו שהכל היה לטובה ולישועה, שאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' (בראשית כב, יב), ומאז עומדת זכות העקדה לכל בני ישראל לדורות עולם.

ומדת "האלהים", היא גבורות ממותקות, שהה"א הם ה' חסדים שממתקים את הגבורות (ראה מה שנתבאר להלן פרשת תולדות מאמר יב ופרשת ויחי מאמר י), וזה בא ע"י אתערותא דלתתא, וזה שנאמר (בראשית כב, ג-ד), וישכם אברהם בבקר, ויחבוש את חמורו וגו', ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים. שע"י מעשיו אלה שהשכים וחבש הגיע אל המקום שבו נתמתקו ה' גבורות דאלהים ונהיה "האלהים".

וזה שממשיך ואומר (שם שם, ז), ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו', הנה האש והעצים, שהנה יצחק מדתו גבורה והוא שואל את אביו, אבא הנה "האש והעצים" שהם גבורות, ואיה "השה" שהוא חסד הבא למתק הדינים. ואברהם משיב ואומר לו (שם שם, ח), אלהים יראה לו השה לעולה בני. כי מדת הדין בחרה ביצחק להיות לעולה, ואח"כ ערך אברהם את העצים והאש על גבי המזבח, ויעקוד את יצחק (שם שם, ט), והיינו כפיית הדינים והכנעתם וע"י כן מתמתקים, וישלח אברהם את ידו וגו' (שם שם, י).

ואז נאמר (שם שם, יא), ויקרא אליו מלאך ה', "מלאך" ג"כ גימטריא צ"א כמו האלהים, וגם כתיב בתריה שם הוי'ה. ואמר לו (שם שם, יב), "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", שמתוך יראתו מוכן להקריב את בנו, כדי לעשות רצון קונו, ועי"ז נכללו באברהם שהוא חסד, גם מדת הגבורה ונהיה "האלהים", שהתמזגו בו חסדים וגבורות יחד, והשלים את כל זה בהעלותו את האיל לעולה, וקרא שם המקום "ה' יראה" בחינת אהבה ובחינת יראה, שם הוי'ה הוא חסד ורחמים, ויראה הוא הגבורות.

גם ראיתי משם האר"י ז"ל שיראה גימטריא גבורה (ראה פע"ח שער עולם העשיה פ"ה ובלקוטי תורה לישעיה אות ו). ממילא יוצא שהוי'ה יראה, הם חסדים וגבורות שנתמזגו יחד במקום הזה הלא הוא הר המוריה, שהוא מקום מקדשנו, ושם התמתקו.

וסופו של הענין, וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כב, יט), דרק אחר שזכה לעמוד בנסיון הוא יושב בשובע ובנחת.

ואולי לזה ירמוז השם ירושלם, יר"ו הם אותיות רי"ו גימטריא גבורה כידוע, ושלם פירושו מיזוג דינים וגבורות שזהו ענין השלמות, והתפארת שכלולה משניהם, היא שלמות, אמצעי שלם.

ושו"ר בס"ד בספר דעת זקנים מבעלי התוספות שם על הפסוק (שם שם, יד), ויקרא שם המקום וגו', והוא הר המוריה ונקרא כן לפי שמיראה נעשה הר, שהיה בתחלה עמק ומיד נעשה הר גבוה ותלול ומתנשא, ולפי שמתחלה נקרא שלם שנאמר (בראשית יד, יח), ומלכי צדק מלך שלם. ואברהם קראו יראה, נקרא עתה ירושלים שיש במשמעות יראה ושלם. ע"כ דברות קדשם ז"ל.