וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (יח, כ)

מקצת ממעשיהם הרעים של אנשי סדום ועמורה, יכולים אנו ללמוד מהתנהגותם עם לוט, בעת שאירח את המלאכים בביתו, שכל אנשי העיר צרו על ביתו כמבואר בפסוקים (בראשית יט, א-ט). וביתר שאת רואים אנו בגמ' דסנהדרין (קט, ב), מעשה מזעזע בההיא רביתא, דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא, אגלאי מילתא, שפיוה דובשא, ואוקמוה על איגר שורא, אתא זיבורי ואכלוה, והיינו דכתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה, ואמר רב יהודה אמר רב על עסקי ריבה (תרגום: מעשה היה בסדום בנערה שנכמרו רחמיה על עני ונתנה לו פת ועשתה זאת בהחבא שהטמינה את הפת תוך כד מים ובעת שיצאה לשאוב נתנה לו את הפת בלא שישגיחו בה, ואנשי סדום היו תמהים על העני הזה שלא מת ברעב, והשגיחו אחריו, ואז ראו את מעשה הנערה, לקחוה וסכו אותה בדבש ושמו אותה על חומת העיר ובאו דבורים ועקצוה ואכלוה עד שמתה, וזוהי זעקת סדום, זעקת הנערה מסדום במיתה האכזרית שגזרו עליה).

וממעשה זה ומשאר דברי חכמים שם, משתקפת בפנינו תמונה קודרת מאד, על מעשיהם של אנשי סדום ועמורה, ועל רוע לבם, ומלבד שקלקלו והשחיתו מעשיהם עד שעברו כל גבול של צדק והגיון אנושי. הנה פשעם עוד יותר חמור כיון שזו לא היתה תופעה של יחידים, או כנופיות פשע למיניהם, שזה מצוי בכמה מקומות בעולם. אבל בסדום הפשע היה "ממוסד", שזה נעשה ע"י בתי משפט של סדום ועמורה, ועל דעת ממשלתם ומנהיגיהם, אשר חוקקו חוקים כאלה המשוללים כל יסוד של צדק והגיון, ובאין אומר ואין מוכיח מכל העם מקצה. ורואים כאן דבר משונה מאד, שאנשי סדום לקחו את המעשים הנבזים והשפלים ביותר, וקבעום לחק ומשפט, ועל פי זה ניהלו את כל חייהם.

ואז מתעוררת תמיהה גדולה, איך לא נמצא שום אחד בכל חמשת הכרכים הגדולים, שיקום ויזעק חמס, כנגד השוד והשבר, המתהלך בריש גלי בראש כל חוצות, הלא גם בגויים שאין בהם תורה, מ"מ תמיד ימצאו בהם אנשים שיצעקו על כגון דא, ולו רק מפני הסדר הטוב, שהחיים יתנהלו כשורה.

ובטרם ניישב תמיהה זו, צריך עוד להתבונן בהמשך הפרשה, שאחר שהקב"ה הודיע לאברהם על הפורענות הצפויה לסדום ועמורה, כתיב, ויגש אברהם ויאמר, האף תספה צדיק עם רשע. (בראשית יח, כג), וכתב רש"י ז"ל (שם), ויגש - מצינו "הגשה למלחמה", "הגשה לפיוס", ו"הגשה לתפילה", כיעו"ש. ומקור הדברים בדברי רבותינו במדרש רבה (ב"ר מט, ח). וכאן אנו רואים את רחמיו המרובים של אברהם, שהוא תמיד הצטיין במידה נעלית זו, שלא רק את עצמו ביקש להציל, אלא דאג להציל לכל בני דורו, בכל מיני דרכים. ואפילו על אנשים רשעים ושפלים כאנשי סדום, גם מהם לא נתייאש, וניגש להתפלל ולהתחנן עליהם, ואפילו לדבר קשות כלפי מעלה, כאומרו האף תספה וכו', ולא חסך שום מאמץ כדי להצילם (וכאשר נתבאר במאמר הקודם), ורק אחר הויכוח הארוך, ואחר שנתברר שאין בערי סדום אפילו עשרה צדיקים, שב למקומו.

אכן כאן מתעוררת שאלה גדולה, על אברהם אבינו ע"ה, למה לא ניגש לסדום עצמה, לנסות להחזירם בתשובה, כמו שהיה עושה בכל מקום בו היה הולך, בבחינת ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), שהיה מחזיר בתשובה את בני דורו. ואדרבא עתה שכבר הסכים הקב"ה לבטל הגזירה אם ימצאון עשרה צדיקים בעיר, א"כ אברהם אבינו ע"ה היה צריך ללכת מיד לסדום לעשות נפשות ולהחזירם בתשובה, כדי להשיב מעליהם את חרון אף ה' וחמתו, אולי ישוב וניחם האלהים (יונה ג, ט), כי רחמי הי"ת מרובים. וכן יש לשאול, למה הקב"ה לא שלח את אברהם להשיב בתשובה את אנשי סדום, וכאשר שלח את יונה בן אמתי לנינוה. ומה ראו על ככה.

ואולם מכל מה שנתבאר צריכים אנו לומר, שאנשי סדום היו מאלה שדרכם ישרה בעיניהם, ומנסים לעטוף את מעשיהם הרעים בעטיפת צדק ויושר, וכך הטיפו לבני עמם, וכך חינכו את בניהם ובנותיהם, שזה הוא הצדק והיושר, וכל מי שנוהג היפך מעשיהם קראוהו חוטא ומורד באמת. והן יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), והרע נקלט בו במהרה, עד שנעשה הדבר להגיונם הרגיל של כל תושבי סדום ועמורה.

וכמו ששמעתי בשם איזה מפרשים שכתבו, שאנשי סדום אמרו, הלא ידוע כי מה שהביא את המבול לעולם היה עון "גזל", כי מלאה הארץ חמס (בראשית ו, יא ושם יג), ואם הקב"ה ברא עניים וברא עשירים, א"כ זה רצונו יתברך. וכל המשנה ונותן לעני אוכל ומשקה או כסף וכדו', הריהו כגוזל מהקב"ה, והוא עלול להביא מבול לעולם, וא"כ הרי הוא בגדר הבא להורגך השכם להורגו, על כן הוא חייב מיתה. ובאמת שטענת הבל זו כצלמה ודמותה ממש, טען טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא (ראה בבא בתרא י, א), אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, ורבי עקיבא השיבו כדרכו, כיעו"ש. ובמקום שאין תורה ויר"ש, אז גם זה יכול להחשב הגיון בריא ונכון, בבחינת רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי (בראשית כ, יא). וממילא לא יפלא כיצד הצליחו רשעי עולם אלה לחנך את כל אנשי סדום ועמורה בהשקפה מעוותת כזאת, עד שלא נמצאו אפילו עשרה אנשים צדיקים בכל הכרכים ההם. ועוד דמסתמא באו בטענה של "קידמה ועבודה" באומרם, שמצב הגון הוא שכל אחד משיג את לחמו בעמל כפיו, ואם יתנו לאנשים לחם חינם, יהיו הרבה בטלנים שיסמכו ע"ז, ויתרבה הפשע והרשע וכו'. כי הבטלה היא אם כל חטאת, ויש בבטלה כדי להרוס את חיי החברה, ולהמיט אסון על כל האיזור. ועוד טענות נוספות כהנה וכהנה, שהן היפך האמת ודעת תורתנו הקדושה שהיא תורת אלהים חיים,

[א"ה - וגם בימינו אנו, ראינו איך הרשעים הגדולים, רשעי עולם, באו בשיטות שונות ומשונות כדי לגזול את חייהם וממונם של אנשים אחרים, והנה הרשעים הגדולים ביותר בדורות הללו ג"כ נהגו מנהג זה, וכל אחד מהם אחראי ישירות לרצח של עשרות מליוני בני אדם, והנה אחד מהם ימ"ש כתב ספר שלם המכונה "מיין קמפף" להסביר מהו המאבק שלו נגד היהודים ומהן דעותיו, ואחד הדברים הבולטים ביותר בספרו, הוא מלחמתו במדת הרחמים והחסד, בספרו זה הוא טוען, כי לדוגמא, משפחה שיש בה אדם מוגבל, הריהו מונע מבני משפחתו לעסוק בעיסוקיהם, כי צריכים לטפל בו ולהשגיח עליו, ולשיטתו יש להמית את המוגבלים והחולים, ולטענתו, עם ישראל הם אלו שנותנים צדקה לעני ולחולה ומחזיקים בידו ומשאירים אותו קיים בחברתינו, וזו טענה אכזרית ומרושעת שאין דוגמתה. ויותר מזה, הוא טוען בספרו כי מדת הרחמים והחסד עוברים אצל היהודים בתורשה ואינם יכולים להמנע ממדתם זו, ואז הוא מדבר על מכשיר "האינקובטור", שהוא אחד מפלאי הדורות, כי בעבר, תינוק שהיה נולד בטרם שכלו חודשי הריונו היה מת, ומכשיר זה מהוה תחליף לבטן האם שבה נמצא העובר, ויש לו במכשיר הזה תנאים הקרובים לבטן אמו, וכך הוא מתפתח בפנים עד שיגדל ויהיה בריא. והנה המכשיר הזה, אומר אותו רשע ימ"ש, מי מסוגל להמציא אותו, רק יהודי שרגש הרחמים והחמלה על הדל פועמת בלבו, כי גוי לא יכול לחשוב בכלל על דבר כזה, ובאמת ממציא "האינקובטור" היה יהודי, ואכן מיום שעלה אותו רשע לשלטון עד עת נפילתו, נאסר על בתי החולים בגרמניה הנאצית, להחזיק מכשיר "אינקובטור" זה, וכל עובר שנולד בטרם זמנו מת. אכן דומים רשעים אלו לרשעי סדום וגרועים מהם. וכן עשו אחרים במדינות אחרות, ואפילו אם לא הגיעו עד למימדי הרשעות ההיא, אבל דרכם היא אותה דרך, וזה חוזר בכל דור ודור, פעם במקום פלוני ופעם במקום אחר. הצד השוה שבהם, שכולם אבות נזיקין ורבי קטוליא, שופכי דם אדם כמים, ומנסים לתת למעשיהם דימוי של מעשה נכון וצודק. והרואה יראה כי תורותיהם המעוותות של הרשעים האלו קנו שביתה ומשכו את לבות ההמונים אחריהם. ואין זאת אלא מן הטעמים האמורים ומבוארים באר היטב במאמר שלפנינו. יבח"ר].

ובזה יובן למה הי"ת לא ציוה לאברהם להוכיחם, וגם אברהם לא ניסה לעשות כן, כמו שנהג לעשות בכל מקום. כי בכל המקומות היו רשעים ועובדי אלילים וכו'. אך הם ידעו שמעשיהם רעים ואינם רצויים, רק שתאותם גברה עליהם לעשות כן, וכיון שידעו שאין זו הדרך, היה אברהם מוכן לעבוד ולהשתדל עמהם להשיבם, והצליח להשיבם ולהוציא פירות מעמלו המבורך. אך אנשי סדום דרכם היתה מוצדקת וישרה בעיניהם, ולפי שיבוש דעתם, אדרבה, אברהם הוא הטועה, ודרכיו אינם נכונים, והיו שופטים את שופטיהם, כמו שראינו בלוט שאירח את המלאכים בביתו, וכל אנשי העיר נסבו על ביתו. ואמרו לו עתה נרע לך מהם, ועוד דברים קשים ומרים. והם היו מתנגדיו המובהקים של אברהם אבינו ע"ה, ושל דרכו בקדש, וחרטו על דגלם אידיאולוגיה ריקה ושדופה, להלחם במדת החסד, שהיא מדתו של אברהם אבינו ע"ה, ובכהאי גונא לא מקבלים תוכחה, והם בבחינת לצים ופוחזים, ונאמר (משלי ט, ח), אל תוכח לץ וגו'. וכשם שמצוה לומר דברים הנשמעים, כך מצוה שלא לומר דברים שאינן נשמעים (יבמות סה, ב). ולא הרי אנשי נינוה כאנשי סדום ועמורה, שאנשי נינוה חטאו ונתחייבו כליה, אכן תיכף שבא יונה והוכיחם, ידעו את חטאם והכירו בו, ובזה היתה רפואה למכתם. שכן ההודאה בחטא הוא היסוד לבנין התשובה. אבל אנשי סדום ועמורה היו חכמים וצדיקים בעיניהם, ובחרו לדרוש ולפלפל כדי להצדיק את רשעם. ושום תוכחה לא תועיל להם, כי הם אוטמים עצמם נגד כל הגיון אמיתי וכל דעה ישרה, ונאמר (משלי כו, יב), חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. ולא נותר לו לאברהם אבינו ע"ה, אלא להתפלל בעדם אל ה' ברוך הוא, אשר לו נתכנו עלילות, ושליט בדעות בני אדם, והוא יודע לשובב לבות בני אדם, וכך עשה עמד והתפלל עליהם, וה' שופט כל הארץ יעשה הישר בעיניו.

ואכן עמד והתפלל עליהם כמדת חסדו (חסד לאברהם), והתחנן לפני המקום לקיימם, והאריך בתפלה, עד שלא היה יכול עוד להתפלל, ואחר שנסגרו כל האפשרויות, הניח הענין בידי מי שאמר והיה העולם, אשר הוא יודע את שרשי הנפשות, ומה ראוי לכל אחד ואחד, ומה לפנים ומה לאחור, ואין אנו יכולים לרחם יותר ממנו, שהוא מקור כל הרחמים, צדיק וישר הוא, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא (דברים לב, ד).

(אור ליום ו' י"ט מר חשון התש"מ).