ואמנם עדיין צריך להבין, מה הועילו "ליצני הדור" באומרם מאבימלך נתעברה שרה. והלא בעצם לידת שרה כבר היה נס עצום שאשה זקנה כשרה אמנו שהיתה בת תשעים שנה, והיתה ידועה כעקרה כל ימיה, ועכשיו ילדה גם הניקה בנים שרה, וזה הוא עיקר הנס, ודבר זה אינו ניתן להכחשה, א"כ מה פעלו אותם ליצנים באמרם מאבימלך נתעברה שרה.

אלא זוהי כחה של ליצנות, שאפי' שאומרים דברים שאין בהם ממש, ואין בהם טעם כלל, עכ"ז יש בהם לדחות כל השפעה טובה, כאשר ידוע כי "ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות".

ורבינו משה חיים לוצאטו זיע"א במסילת ישרים (פ"ה בביאור מפסידי הזהירות), כתב וז"ל, ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו, מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה. ע"כ.

היינו שרבינו הרמח"ל מבאר לנו, שהליצנות אינה "סותרת" או "פורכת" את התוכחות ואת ההתעוררות, אלא "דוחה" אותן, וכדוגמת מגן שהוא עשוי מברזל עב וחזק, שיוכל להתמודד עם מכת החרב והחץ וכו', וגם מורחים אותו בחלב ושומן עב, עד שכל חץ שיורים עליו מתחלק ונשמט הצידה, מבלי שיעשה שום רושם במגן עצמו, וכך היא הליצנות, דוחה את התוכחות ואת ההתעוררות מכל וכל, עד שאינן יכולות לעשות בלב שום רושם כלל. ולא מפני החכמה שבליצנות, כי הרבה פעמים אין הליצנות מתייחסת כלל לדברי התוכחה, וגם אם הליצנות מתייחסת לדברי התוכחה או ההתעוררות, מ"מ אינה שוה כלום לעומתן, וגם אין בה כדי שתוכל להתמודד עם תוכחת חיים, ועכ"ז היא דוחה אותה, כי פעולת הליצנות היא היסח הדעת. להסיר את הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, נמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל.

ועל פי דבריו ז"ל פירשתי, שהליצנות לא פועלת נגד התוכחה כי אין בכחה לעשות זאת. אלא מהי עושה, הולכת ופועלת על ראשו של האדם, להסיח דעתו מן העיקר, ובמקום שיתרכז ברצינות והתבוננות בתוכחה, או במעשה מסויים שיש בו כדי לעורר את לב האדם, לחשוב על מצבו ולעשות מאזן נפשי, שזו היא הדרך לכבוש את היצר. ואז באה הליצנות ומסיחה דעתו מזה, ומפנה את תשומת לבו לדבר צדדי ותפל, ובינתיים נשמטת מתחת ידו ההתעוררות לתשובה.

וזה מה שעשו ליצני הדור בימי אברהם, שהואיל וכל אלו שהיו קשורים עם אברהם, בדרך כל שהיא, ראו כולם את הנס הזה שהי"ת עשה לאברהם, והיתה התפעלות עצומה והתקרבות גדולה אל הי"ת. ואז באו ליצני הדור ואמרו, מאבימלך נתעברה שרה, ועל אף שסוף סוף היה מקום לומר להם, הרי שרה לא ילדה עד כה וזה עיקר הנס, כי לאברהם יש לו כבר את ישמעאל. אבל נגד ליצנות אי אפשר להלחם בטעם והגיון, כי גם הליצנות לא באה בדרך זו, רק עצם העובדה שזרקו לחלל העולם את הרעיון הריק והשדוף הזה, אז כל קלי הדעת נתפסים לזה, ובמקום לחשוב ולהפיק לקחים מעצם הנס, הריהם מעסיקים את מוחם בדברי הבאי של הליצנות הזו, לדון בענינו של יצחק אם הוא כשר, ועיניהם עצומות ולבם כבד כאבן, ולא יתנו אל לבם להבין את המרמה שהיצה"ר מרמה אותם ומשחק בהם. וזו היא הדחיה של הליצנות. וע"כ חז"ל קראו להם "ליצני הדור" ולא רשעי הדור, כי לא בטעם והגיון באו, רק בכחה של הליצנות.

ומאת הי"ת היתה זאת, שלידת יצחק תהיה סמוך ליציאת שרה מבית אבימלך, כדי שהרוצה לטעות יבא ויטעה, ולא תשלל מהם הבחירה. אך כדי שגם מי שרוצה לראות את האמת הפשוטה יראנה, צר הקב"ה את דיוקנו של יצחק דומה לאברהם, עד שכל "הרואה", פירוש, הרואה ומתבונן, ומתעלה מעל לליצנות, מיד אומר "אברהם הוליד את יצחק".