וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת, אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: (ב, א-ד)

חז"ל דרשו (ב"ר יב, טו והובא נמי בדברי רש"י ז"ל בראשית א, א), על הפסוק ביום עשות ה' אלהים, שבתחלה עלה במחשבתו יתברך לברוא את העולם בדין, שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו' (בראשית א, א), ראה שאין העולם יכול להתקיים בדין, והקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

והנה הרואה בפסוקים יראה כי לא נזכר ענין הקדמת מדת הרחמים למדת הדין אלא אחר שנזכר ויכלו השמים, וינח אלהים וגו' היינו שנחה מדת הדין. ואולי המנוחה הזאת היא שהביאה להתמתקות הדינים, בהקדים שם הוי'ה לשם אלהים, כמו שנא' ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי ביום השבת הגיעו שמים וארץ לתכליתם הנרצה, והמנוחה האמורה אינה רק בבחינת שב ואל תעשה, אלא היא משלימה את כל מעשה היצירה ומביאתה אל תכליתה, ובזה ממתקת את כל הדינים.

משל למה הדבר דומה, לאדם שבא להכין סעודה למלך, ולקח מכל מאכל אשר יאכל, ובחר מן המשובח שבכל דבר, מן העוף למינהו, ומן הבשר של טלאים וגדיים וצבאים, וכן שאר ירקות ופירות, והיה מסדרם ומחתכם זה לעומת זה, בסדר יפה וצורה נאה מבית ומחוץ. אמנם עם כל זאת עדיין לא נשלמו הכנות הסעודה עד שיתן הכל תוך קדרה נאה ויבשלם כראוי להם עם מלח ותבלין לפי ענינם, ואז הריהו רואה את השלמת הענין ושמח במעשיו.

והכא נמי בכל יום ויום מששת ימי המעשה ברא הי"ת את אשר ראוי לו לאותו היום, אמנם עדיין לא באו אל מטרתם ותכליתם עד ליום השבת. וע"כ נאמר בו, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, שרק אז הושלמו כל מעשה שמים וארץ ונגמרה מלאכתם, ובאו אל תכליתם. כי המנוחה שבאה ביום השבת היא משלימה מלאכתם וממתקת אותם במתיקות דקדושה ועונג עליונים, ומזה באה התמתקות שמו יתברך.

ואולי זה נרמז במה שאמר, "ויכלו השמים וגו' ויכל אלהים ביום השביעי", לומר, כי על ידי שהשמים והארץ וכל צבאם באו אל תכליתם, ע"י זה נסתיימה כביכול מדת הדין מן העולם, כי בזה נמתקו כל הדינים. וזהו, "ויכל אלהים", היינו אותה מדה שהיא מדת הדין הרמוזה בשם אלהים שהעולם לא היה יכול להתקיים בה, עתה כלתה גם היא, ובאה אף היא לתכליתה ע"י מדת הרחמים שקדמה לה עתה.

וכן מדוקדק בתפלה שתקנו חז"ל בליל שבת, אתה קדשת את יום השביעי "לשמך", כלומר, שקדושת השבת ומנוחתה, היא למען שמך, כי על ידה משלימים את שמו יתברך ומתמתקים הדינים, ויש קיום לעולם.

וזו הסיבה שרק אחרי ויכולו, נכתב הפסוק ביום עשות ה' אלהים וגו', והמשיכו חז"ל לומר בנוסח התפלה, שהשבת היא "תכלית מעשה שמים וארץ", שזה הוא הנאמר בתורה ויכולו השמים והארץ, כלומר דע"י שמעשה שמים וארץ באו אל תכליתם, דין גרמ'א להשלים את שמו יתברך, וזהו שממשיך ואומר בתפלה "וברכתו מכל הימים, וקדשתו מכל הזמנים". דאחר שיום השביעי הוא השלמת כל הבריאה שנבראה ונוצרה ונעשתה בששת הימים, כי כל הנעשה בכל יום ויום היה עדיין חסר ולא מושלם עד שבאה שבת, והשלימה את כולם, על כן ברכו מכל הימים, וגם קדשו וגידלו מכל הזמנים.

כי הנה ידוע שכל המועדים מביאים קדושה המיוחדת להם, ועל ידם יורד שפע גדול ורב בכל העולמות. מ"מ זה הוא בבחינת תוספת וגדולה, אבל עיקר השלמת כל הבריאה והיצירה והעשיה, והבאתם עד תכליתם נעשה ביום השבת דוקא.

וזהו ויכל אלהים וגו', כמו שפירשתי, שכלו ונגמרו הדינים ובאו אל שלמותם, והושמו רחמים לראשם ונהיו הוי'ה אלהים. והמשיך ואמר, "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", כלומר, שביום השביעי שבתו הדינים מהתגברותם בדינים קשים, ובאו אל המנוחה ע"י שנמתקו כראוי. וכל זה היה ע"י שביתה "מכל מלאכתו אשר עשה", היינו, שעשה את השביתה להשלים את כל מלאכתו, ולהביאה לתכליתה, ומזה נעשה מתיקות גם לשמו יתברך ומעתה הוא אחד ושמו אחד.

ואחר כל זה נאמר, "ויברך אלהים את יום השביעי", היינו, שגם מדת הדין מודה ומברכת ליום השביעי, כלומר שמעלתה היא בדין ולא בחסד, וכיון שיש ליום השביעי ברכה ותוספת קדושה עפ"י דין, זה הוא המיתוק היותר גדול. וסיים מעין ההתחלה "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". ואולי רמז בזה לעליית העולמות שנעשית בשבת ועולים במעלות רמות, ושם מושפעים מט"ל אורות, ואשר על כן נאסרו הט"ל מלאכות, כי למרות שיש תיקון העולם במלאכות אלו, מ"מ במקום בו עולים בשבת אין צורך לזה, כי כבר נתקן הכל מכח קדושה עליונה מעולמות העליונים, והעושה בו מלאכה יומת, שאינו מאמין בקדושתו ועלייתו של השבת, עד שחושב שהוא צריך לעסוק במלאכתו (וראה בטעמי המצוות פרשת בהר באורך). וזהו "אשר ברא" שהוא עולם הבריאה, עולם הנשמות. "לעשות", היינו כי משם יורד השפע עד לעשיה, והוא שנא' לעשות.

ומיד נאמר אחריו, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", כלומר שמיום שנבראו, מיועדים היו ליום הזה ולהשגה הזאת. וממשיך ואומר, "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". שביום הזה שהוא יום השבת נשלם שמו יתברך והוקדם הוי'ה לאלהים, ונמתקו הדינים. והקדים ארץ לשמים כאן (שלא כמו בפסוק בראשית), משום שהשפע הקדוש הזה תלוי בשוכני ארץ, הם עם ישראל ראשית תבואתו של הקב"ה, שבשבילם ברא את השמים והארץ (ויק"ר לו, ד), ונתנם בידם להשלימם ולהביאם אל תכליתם, וצדיקים במעשיהם הטובים מהפכים את מדת הדין למדת הרחמים (ב"ר לג, ג). ובפרט כששומרים את השבת ושובתים ממלאכה, ומענגים ומקדשים אותו כראוי לו, על זה נאמר (שמות לא, טז), ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת וגו'.