וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה', וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. (ד, י-יב)
דברים אלו אומרים דרשני, למה צריך לכל זה, ומה ה' מודיעו שהוא ישתבח שמו, השם פה לאדם, והוא ישום אילם או חרש, ומי לא ידע את זאת, והיה די לומר לו, לך ואני אהיה עם פיך וגו'.
וכנראה שקושיות אלו ודומיהם שמתעוררות בפסוק זה, הן הם שהביאו לחז"ל לדרוש בה דרשות (ראה שמו"ר א, לא ותנחומא פ' שמות פ"י), וכמו שכתב רש"י ז"ל, "מי שם פה" מי לימדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי. "או מי ישום אילם", מי עשה פרעה אילם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך לאספקלטורין ההורגים, מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת. הלא אנכי ששמי ה' עשיתי כל זאת. עכ"ל.
ובדרך פשט י"ל שהקב"ה משיב למשה, על מה שאמר, לא איש דברים אנכי וגו', כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ובזה רצה לפטור עצמו מהשליחות, וכונתו בטענתו זו, לומר שהוא לא יוצלח לשליחות גורלית זו, וצריך ה' למנות איש דברים ממולח ושנון, היודע לשכנע בדיבורו, ויודע לצאת ולבא עם מלכים ורוזנים, ושהוא קל הלשון ובעל חיתוך אותיות יפה, וכו'.
וע"ז ה' משיבו ומלמדו להשכיל, שההצלחה היא לא בכל אלה, אלא ממנו יתברך, שדרך האדם לתלות ההצלחה בחכמתו וחריצותו של המצליח, ואם הוא דבר התלוי באומנות ידים, תולים בידיו הטובות והמאומנות הדק היטב, ואם השליחות היא מדינית תולים ההצלחה בכשרון הדיבור, ויתרון הידיעה הדיפלומטית וכו', ואת זה רצה הקב"ה לעקור מן היסוד, באומרו לו מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש, כלומר, הרי כל הנעשה בעולם, נעשה על פיו ורצונו של הקב"ה בלבד, המשגיח השגחה פרטית על כל פרט ופרט, הוא המוליך והמביא דבר גדול וקטן, בלא יוצא מן הכלל. ומה שחושבים שחכמת האדם וכשרונו, הם יסוד ושורש ההצלחה, וכן יתרון הלשון וחכמת ההתקשרות, שהם הכלים הנאותים להשיג הצלחה, על זה משיבו, מי שם פה ומי נותן הכוח לחשוב וכוח הדיבור ומציאות חן ועוד, הלא אנכי ה', נמצא שהוא יתברך קובע מי יצליח ומי יפסיד, מי יתחזק ומי יחלש, והוא הוא שנותן כשרונות ותכונות לכל אדם, והוא המספק לו כוח ועוז וחן להצליח, או מחסיר ממנו תכונות מסויימות, כדי שלא יצליח.
ולזה המשיך הי"ת ואמר למשה, "או מי ישום אילם או חרש או פקח או עיוֵר", ובודאי שהוא ממנה השליח הנכון לכל ענין וענין, בדרך ישירה, או בגלגול הענינים, שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, ומגלגל הדברים עד הביאם כחפצו ורצונו במושלם.
וכל זה שולל טענתו של משה רבינו ע"ה, שרצה לדחות השליחות בטענה שהוא לא יצליח בה, כי הוא כבד פה וכבד לשון, שכונתו היא שמשום שהוא לא איש דברים ולא יוכל להצליח בשליחות. אך התשובה פשוטה, שהקב"ה הוא ששולח אותו למשימה זו, וחפץ בהצלחת השליחות, והי"ת אשר הוא השם פה לאדם והוא השוללו, הוא הנותן תכונות שעל ידם יכול להצליח, והוא ששולל אותם תכונות מאחרים, ועל כן כאשר הוא שולחו, הוא ישתבח שמו יכין צעדי הצלחתו כראוי. וזה שסיים ואמר לו, "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר". ולא תירא ולא תחשוש על הצלחת השליחות.